<h1>תוספות ר"ש ב"ר אברהם משאנץ — פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[פסחים פ"ה ע"א] אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. בפ"ק דסוכה [דף י"ט ע"ב] תנן מחצלת גדולה עשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין [בה] לסיכוך טהורה ומסככין בה ופריך בגמרא טעמא דלשכיבה הא סתמא לסיכוך אימא סיפא לסיכוך כו' הא סתמא לשכיבה כו' עד דמשני רבה בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה ת"ק סבר סתם קטנה לשכיבה, ור' אליעזר סבר סתם קטנה נמי לסיכוך א"ל אביי אי הכי [ר"א אומר] אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה ואחת גדולה איבעי לי', פי' דכיון דר' אליעזר אשמעי' דקטנה דינה כגדולה א"כ קטנה הוה לי' למיתני ברישא דכי קתני גדולה ברישא משמע דגדולה (בקטנה) [כקטנה] אתי לאשמועינן ופרש"י דנראה לו דאיפכא גרסי' במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי לי' דאי כדגר' לה מאי פריך (דאחד) [דאחת] גדולה (ואחד) [ואחת] קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני, וכן דרך התנאים כל מקום דההיא דפשיטא לי' תניא ברישא ואומר השני בתר הכי כשהוא בא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בראש השנה [דף כ"ט ע"ב] אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ו[ב]בבא קמא [דף מ"ט ע"ב] אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה, ובמס' סוטה [דף מ"ד ע"א] אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש, וטובא תנן התם גבי [חוזר] מערכי מלחמה הכי, והשתא קשה לר' לפי' הקונטרס דהתם מההוא דהכא דקתני רישא אחד עצם שיש בו מוח שאינו פשוט כל כך, וביבמות נמי דתנן בפרק החולץ [דף מ"א ע"א] וכן כל שאר הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים אחת בתולות [ואחת בעולות] ואחת אלמנות ואחת גרושות ואחת ארוסות ואחת נשואות הרי דתנא (בתולה) [בתולות] ברישא אע"פ שאינו פשוט כל כך כמו האחרים דבתולה למה תהא צריכה להמתין ג' חדשים, ואו' ר' דלא דמי דוודאי במקום דאיכא פלוגתא יש לו להזכיר הפשוט תחלה כי ההיא דסוכה דפליג ר' אליעזר את"ק והוה לי' למימר אחת גדולה ואחת קטנה כלומר כמו שאתה מודה בגדולה דסתמא לסיכוך כך [תהא] מודה בקטנה, וכן ההיא דראש השנה (תנא) [תנן] [אמר] ר' אליעזר לא התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, וכן בההיא דבבא קמא אקרא קאי כדכתיב כי יכרה איש בור, וכן בסוטה קאי אקרא (דכי) [דאשר] (י)בנה בית חדש, אבל הכא לא קאי אמידי שהרי לא פי' הכתוב בהדיא עצם שאין בו מוח הילכך אין להקפיד איזה ישנה תחלה, ועוד ק"ל לפי' הקו' מהא דתנן בתמורה [דף ב' ע"א] הכל ממירין אחד הנשים ואחד האנשים אלמא קתני ברישא אותו שאינו פשוט, ועוד ק"ל בין לגיר' הקו' בין לגי' הספרים מהא דתניא פרק המפקיד [דף מ' ע"ב] אחד הלוקח ואחד המפקיד לפק' ופריך מאי [לפקטים] (אלמא) [אילימא] כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים מפקיד נמי לא מקבל פקטים (מפקיד נמי לא מקבל פקטים) ולימא לי' [פקטך] מאי אעביד להו אלא כי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים אלמא בעי למימר בשני ענינים ולא קפיד (חד) [הי] מינייהו תני ברישא, ולפי' זה לא קשיא מידי.
<h2>דף ג:</h2>
[פסחים פ"ה ע"א] התראת ספק לא שמה התראה. מתוך לשון הקונטרס משמע לא שמה התראה דכיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא, והרבה קשה לר' מה לנו במתרה אם ספק הוא לו אלא שיהא ודאי למותרה דהא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ועוד דאמרי' בפ' אלו נערות [דף ל"ג ע"ב] אמר אביי עדים זוממין אין צריכין התראה דאי ס"ד צריכין וכי לא מתרי להו לא קטלינן מי איכא מידי דאינהו [בעי] קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה והא בעינן ועשית[ם] [לו] כאשר זמם וליכא ואי כפי' הקו' אפי' הוה בעי התראה היכי הוה מתרי להו אי [לא] ידעי אי קושטא קאמרי או לא, מיהו יש לדחות שהמזימין עצמם התרו בהם ואח"כ [ה]זימום אי נמי קרובים התרו בהם אבל אינו (לעולם) [נראה] שיהא תלוי במתרה אלא במותרה ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעי' לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי, מ"ר. לאו שאין בו מעשה כו'. פירשתי בפ' השוכר את הפועלים.
<h2>דף ד:</h2>
[פסחים פ"ג ע"ב] ליתן לו בוקר שני לשריפתו. תימא אי אסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט עד בוקר שני ממש בשחרית א"כ היכי נפקא לן מהכא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט, דדילמא גזירת הכתוב הוא שאין שורפין אותו עד בוקר שני דאי מחמת איסור יו"ט א"כ יהא מותר לשורפו במוצאי יו"ט בלילה שהוא חול, ע"כ נראה אע"ג דכתיב בוקר שני מותר לשורפו בליל מוציו"ט ולא אתי קרא למעוטי לילה, ומיהו אומר ר' דאפי' אסור לשורפו במוצאי יו"ט [אתי] שפיר דוודאי אין זה גזירת הכתוב [ושפיר ילפינן דאין שורפין קדשים ביו"ט ממה] שהי' יכול לשורפו בבוקר ראשון וצוה הכתוב שלא לשורפו [עד] בוקר שני, ומה שאסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט אע"פ שאין כאן איסור יו"ט אין זו תימא דכיון שלא הי' יכול לשורפו ביום בבוקר ראשון מחמת איסור יו"ט הקפיד הכתוב שלא לשורפו עכשיו בלילה עד למחר ביום שכן מצינו בשלמים שאין נאכלין לאור השלישי אפ"ה אינן נשרפין עד יום שלישי כדגרסינן בריש מכילתין [דף ג' ע"א] מדכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.
[פסחים ס"ג ע"א] השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. תרי קראי כתיבי חד לא תזבח על חמץ דם זבחי בפ' ואלה המשפטים ואידך לא תשחט על חמץ דם זבחי בפ' כי תשא, ואע"ג דשנה הכתוב אין הקרבן נפסל בכך כדדריש בירושלמי [ה"ד] אמר רב שמואל בר' יצחק ממה שהוא מתחייב על הזריקה (הוה אמינא) [הדא] אמרה פסח עצמו כשר אמר ר' יוסי תפתר שנתמנה לו בין שחיטה לזריקה או שהי' זה שוחט וזה זורק תני חזקי' לא תשחט על חמץ דם זבחי [התורה קראת אותו זבחי] ובתוספתא דמכילתין תני בהדיא בפ' (שלישי) [רביעי ה"ד] השוחט את הפסח על חמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה והפסח עצמו כשר ויוצא (בה) [בו] ידי חובתו.
<h2>דף ז:</h2>
[פסחים מ"ב ע"א] לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו. נראה לר' דהיינו דוקא בהנך דברים דאתרבו כבר ללאו [הבא] מכלל עשה אבל בשאר דברים לא.
<h2>דף יא:</h2>
[פסחים מ"א ע"ב] אמר רבא אכל זג לוקה שתיים כו'. הך פלוגתא דאביי ורבא אתמר אפכא בפ' ג' מינים [דף ל"ח ע"ב] (ורבותא באלה תלמודא) [ורבות כאלה בתלמוד] בההיא פירקא בסופו [דף מ"ו ע"ב] מיתני' ההיא דנזיר ממורט וההיא (דבהן) [דאין לו בהן] יד ובהן רגל תרוויהו אפכא ביומא בשלהי הוציאו לו [דף ס"א ע"ב] וכך בפ"ק דבכורות [דף ג' ע"א] רב חסדא סבר טרפה חי' ורבה אמר אינה חי', ובפ"ק דתמורה [דף י"א ע"ב] אפכא.
<h2>דף יב.</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] עד שיהא בו כדי להחמיץ. שמעתי מדקדקים דאם יש באיסור כדי להחמיץ אפי' יש בהיתר כדי להחמיץ אסור, ומביאים ראי' מסוף פ"ק דתמורה [דף י"ב ע"א] דתנן אין מחומץ מחמץ אלא לפי חשבון (שבא) [שבו] שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחמצה וחזרה ונפלה כל העיסה בתוך עיסה אחרת גדולה מזאת ויש שם כדי לחמץ ראשונה ואין בו כדי לחמץ שני' (לשני') [השני'] מותרת אבל אם יש בשאור כדי לחמץ אף השני' אסורה אע"פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי העיסה הראשונה שהיא של היתר ומוקי לה התם כרבנן דהכא, וקשה לי דהא בפ' בתרא דע"ז [דף ס"ח ע"א] תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלה לתוך העיסה [בזה] כדי לחמץ ובזה כדי להחמיץ חמוצו אסור ור' שמעון מתיר והשתא לפי מה שפי' ר' שמעון כמאן לא כר' אלעזר ולא כרבנן, ואמר לי ר' דיש לדחות מה שהבאתי ראי' מתמורה דמצי למימר דהתם מיירי כגון שיש יותר בשאור של תרומה ממה שיש בעיסה ראשונה של חולין דכשנפלו בתוך עיסה אחרת אין בחולין כדי לחמץ ובשאור של תרומה יש כדי לחמץ.
<h2>דף יז.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
<h2>דף יח.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר. כל עיקר רעי' (יותר) [אינו] אלא מדרבנן דמדאורייתא אין צריך רעי' כלל להכי קאמר אלמא קסבר (לה) [לא] בעי עקירה (וי"ל הכא) [ואי הכי] לא ניתק נמי אא"ב בעי עקירה אתי שפיר דצריך ניתוק לרעיה דכיון שניתק לרעי' מותר לשוחטו על ידי עקירה דלא אתי לאחלופי לשחוט בלא עקירה כיון דבעינן תרתי עקירה וניתוק אבל לא ניתק לא דגזרי' עקרו אטו לא עקרו אבל השתא דלא בעי עקירה כלל קודם ניתוק נמי (נכשר) [ליכשר] דליכא למיחש למידי ומשני קודם ניתוק גזרי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה אע"פ שהוא כשר גמור לאחר ניתוקו ומאי דכשר בדיעבד לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומיהו לאחר ניתוק לא גזרי' כולי האי כמו לפני ניתוק דליכא למיחש כולי האי ולא מיחלף לפני כפרה כל כך הואיל וכבר ניתק נמי (אתי אה) [ומנא תימרא דהוא] דרבנן דתנן אשם כו' ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין גופי' לא, פי' דהא כולי עלמא מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול להקריבו אפי' לכתחלה דליכא למגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דנתוק אי לא[ו] משום דגזרי' לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה, מ"ר. ומקשי' מהא דאמר במנחות פ"ק [דף ד' ע"א] אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא [ויקרא ז'] הוא בהווייתו יהא (קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה) [אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה] ואומר ר' ה"פ התם אמר קרא הוא בהווייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה. ויש ספרים דגרסי' התם בשמעתין ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא אי הכי לכתחלה נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולא נהירא חדא דברוב ספרים הוא מוגה ועוד אי ניתוק מועיל [מן] התורה למה הניח גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק דמיחלף טפי מבין לאחר כפרה וקודם כפרה, ור"ת פי' דהכי קאמר במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה והכי מסיק מאי טעמא אמר קרא הוא כלומר מאי טעמא דכשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטא(ו)ת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהווייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה [ולא בהווייתו] דמעיקרא ולא יקרב עולה אי נמי כי גמירי הלכה דבאשם רועה למצוה ועוד דלא גמירי באשם רועה אלא גמירי דבאשם (ייזיל) [אזיל] לנדבת צבור ולא (ידענא) [ידעינן] אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו והא דקאמר בכל מקום גמירי דאשם רועה לאו משום דרעי' גופא הלכתא דאינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא אלא לאפוקי משום דאינו מת כחטאת דלעולם גופו קרב עולה ורבנן הוא דגזור בי' רעי' ואיידי דקיימא לן דאינו מת כחטאת וגזור בי' רעי' נקט הכי ואשכחן דקרא קאי אהלכה בפ' הלוקח עובר (פרט) [פטר] [דף ט"ז ע"א] דתניא מניין לחמש חטאות מתות ת"ל [ויקרא י"א] ממפריסי הפרסה טמא ופריך הא הלכתא גמירי לה ומסיק אצטריך קרא ואצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעי' קמ"ל הלכתא ואי מהלכתא כו' (ואיכא לאקשויי) [ואב"א לאקושי] דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן במיתה דהכי גמירי הלכתא אף כאן במיתה אלמא קאי קרא אהלכתא כי הכא, וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים [דף י"ח ע"א] גרסי' הכי בכל הספרים אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא ולא גרסי' בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא וכן בזבחים פ' פרת חטאת [דף קי"ד ע"א] אלמא לא קאי קרא אדיוקא דמילתא אלא אעיקר מילתי' כדפרי', ולפי מאי שפי' [ר'] לעיל דאי אמרי' דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק לרעי' דילמא אתי לשחוט בלא עקירה יש לתמוה א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצרכי לי' רעי'.
<h2>דף כ:</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר. כל עיקר רעי' (יותר) [אינו] אלא מדרבנן דמדאורייתא אין צריך רעי' כלל להכי קאמר אלמא קסבר (לה) [לא] בעי עקירה (וי"ל הכא) [ואי הכי] לא ניתק נמי אא"ב בעי עקירה אתי שפיר דצריך ניתוק לרעיה דכיון שניתק לרעי' מותר לשוחטו על ידי עקירה דלא אתי לאחלופי לשחוט בלא עקירה כיון דבעינן תרתי עקירה וניתוק אבל לא ניתק לא דגזרי' עקרו אטו לא עקרו אבל השתא דלא בעי עקירה כלל קודם ניתוק נמי (נכשר) [ליכשר] דליכא למיחש למידי ומשני קודם ניתוק גזרי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה אע"פ שהוא כשר גמור לאחר ניתוקו ומאי דכשר בדיעבד לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומיהו לאחר ניתוק לא גזרי' כולי האי כמו לפני ניתוק דליכא למיחש כולי האי ולא מיחלף לפני כפרה כל כך הואיל וכבר ניתק נמי (אתי אה) [ומנא תימרא דהוא] דרבנן דתנן אשם כו' ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין גופי' לא, פי' דהא כולי עלמא מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול להקריבו אפי' לכתחלה דליכא למגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דנתוק אי לא[ו] משום דגזרי' לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה, מ"ר. ומקשי' מהא דאמר במנחות פ"ק [דף ד' ע"א] אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא [ויקרא ז'] הוא בהווייתו יהא (קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה) [אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה] ואומר ר' ה"פ התם אמר קרא הוא בהווייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה. ויש ספרים דגרסי' התם בשמעתין ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא אי הכי לכתחלה נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולא נהירא חדא דברוב ספרים הוא מוגה ועוד אי ניתוק מועיל [מן] התורה למה הניח גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק דמיחלף טפי מבין לאחר כפרה וקודם כפרה, ור"ת פי' דהכי קאמר במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה והכי מסיק מאי טעמא אמר קרא הוא כלומר מאי טעמא דכשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטא(ו)ת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהווייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה [ולא בהווייתו] דמעיקרא ולא יקרב עולה אי נמי כי גמירי הלכה דבאשם רועה למצוה ועוד דלא גמירי באשם רועה אלא גמירי דבאשם (ייזיל) [אזיל] לנדבת צבור ולא (ידענא) [ידעינן] אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו והא דקאמר בכל מקום גמירי דאשם רועה לאו משום דרעי' גופא הלכתא דאינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא אלא לאפוקי משום דאינו מת כחטאת דלעולם גופו קרב עולה ורבנן הוא דגזור בי' רעי' ואיידי דקיימא לן דאינו מת כחטאת וגזור בי' רעי' נקט הכי ואשכחן דקרא קאי אהלכה בפ' הלוקח עובר (פרט) [פטר] [דף ט"ז ע"א] דתניא מניין לחמש חטאות מתות ת"ל [ויקרא י"א] ממפריסי הפרסה טמא ופריך הא הלכתא גמירי לה ומסיק אצטריך קרא ואצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעי' קמ"ל הלכתא ואי מהלכתא כו' (ואיכא לאקשויי) [ואב"א לאקושי] דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן במיתה דהכי גמירי הלכתא אף כאן במיתה אלמא קאי קרא אהלכתא כי הכא, וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים [דף י"ח ע"א] גרסי' הכי בכל הספרים אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא ולא גרסי' בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא וכן בזבחים פ' פרת חטאת [דף קי"ד ע"א] אלמא לא קאי קרא אדיוקא דמילתא אלא אעיקר מילתי' כדפרי', ולפי מאי שפי' [ר'] לעיל דאי אמרי' דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק לרעי' דילמא אתי לשחוט בלא עקירה יש לתמוה א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצרכי לי' רעי'.
<h2>דף כב.</h2>
[פסחים ע"ג ע"א] ושחטו סתם כשר לעולה. אע"פ שיש חטאת דאזלי לרעי' כדתנן בתמורה פ' ולד חטאת [כ"ב ע"א] [חטאת] שעברה שנתה או שאבדה אם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד (שיסתאב) [שתסתאב] מיהו הכא לא מצי למנקט אלא אשם דאין חטאת יכולה להיות היא עצמה עולה לפי שהיא נקבה.
<h2>דף כג.</h2>
[פסחים ס"ו ע"ב] מביאה כשהיא חולין בעזרה. הכא לא שייך איסור חולין בעזרה אלא בההיא דב"ב בהמוכר את הספינה [דף פ"א ע"ב] גבי ביכורים המוכר שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא מפרש טעם משום דמספקא להו בשני אילנות אי קנה קרקע אי לא ופריך דליחוש דילמא לאו ביכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה, דוקא התם שייך שפיר דמיחזי כאלו מביא חולין לשם ביכורים, וכן בההיא דמסכת חולין דריש פ' הזרוע [דף ק"ל ע"א] דקאמר טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה והיכי (לא עביד) [ליעבד] לינפינהו לפני ה' כתיב ואי (אגואי) [מגואי] קמעייל חולין לעזרה התם ודאי שייך לפי שעושה בהן תנופה בחולין כדרך שעושין בקרבן, וכן בההיא דפרק בתרא דמנחות [דף ק"ו ע"א] דתניא פירשתי מנחה של עשרונות ואינו יודע (ומה שפי') [מה פרשתי] יביא מנחה של [ששים] עשרונות (או ר') [ר' אומר] יביא מנחה של עשרונות מאחד ועד ששים שהם אלף ושמונה מאות ושלשים ומפרש טעמא דר' דקסבר אסור להכניס חולין לעזרה משום שאם הי' מביא מנחה של ששים כשקומץ ממנה נראה כקומץ מן החולין ועושה קרבן מחולין בכל הני ודאי אסור דדרך קרבן בכך ונראה כמקריב חולין לגבוה אבל הכא כשמכניס הטלה חי חולין בעזרה אינו עושה בו שום דבר שעושין בקרבנות שיראה (שיקרב) [כמקריב] חולין לגבוה וכי האי גוונא ודאי שרי כדאשכחן בהקומץ רבה [דף כ"א ע"ב] שהיו אוכלין בעזרה חולין עם הקרבנות דאמר מר (ואכלו שאכלו) [יאכלוהו שיאכלו] עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע.
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים נ"ג ע"ב] ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. ר' יוסי איירי גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא ממנה עולה ושלמים ולא מחשיב לי' ר' יוסי ללשון ראשון למיזל אבתרי' אלא אזלינן אף בתר בתרא הכא נמי אזיל ר' שמעון בתר שעורין דקאמר בסוף ואע"ג דהתם במילתא דר' יוסי חיילי תרוויהו לא דמי דהתם גבי תמורת עולה ותמורת שלמים אית להו (למיזל) [למיחל] תרוויהו שהרי שני דברים הללו אינם פי' זו לזו אבל הכא מן השעורין פי' הוא ממה שאמר הרי עלי מנחה וכאלו אמר הרי עלי מן השעורין מנחה ולא תרי מילי קאמר ומיהו להכי מהני הא [ד]אזלי' בתר אחרון כי שיטתי' דר' יוסי ומבטלין להרי עלי מנחה דאמר (לכתחלה) [בתחילה] דלא אמר כלום אפילו כי אמר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך, דהיינו טעמא דרבנן דלא הוי נדר ופתחו עמו כדאיתא בפ' המנחות והנסכים [דף ק"ג ע"ב] דאלים להו לשון ראשון דכי אמר אלו הייתי יודע כן חיילא עלי' ומחייב מנחת חטין מק"ו דהתם אע"ג דמצי חייל לשון אחרון דתמורת שלמים כמו תמורת עולה אלים קמא לבטולי' לבתרא לגמרי היכא דלא מצי חייל בתרא דשעורין כלל [כ"ש] דאלים קמא לענין הכי, אלא הכי קאמר אלו הייתי יודע כו' מחייב אבל ר' יוסי דלא מחשיב לי' לשון ראשון הכא נמי לא מחשיב לי' לענין הכי אלא הכי קאמר הרי עלי מנחה מן השעורין אם יכול לחול יחול ואם לאו לא יחול והוי כמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום.
<h2>דף כו.</h2>
[פסחים ס"ג ע"א] וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת. פלוגתא דאביי ורבא בספ"ב דזבחים [דף ל' ע"א] דבעי לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר דעדיין היא מחלוקת, פרש"י בשמעתא לחצות כגון דאמר חצי' עולה וחצי' שלמים, וקשה לר' א"כ היכי אמר אביי בהא ודאי מודה ר' [מאיר] והא בהדיא בתמורה בפ' כיצד מערימין [דף כ"ו ע"א] בגמרא פליגי ר' מאיר ור' יוסי בחצי' עולה וחצי' שלמים, לכך נראה כפר"ח דפי' לחצות לחצי היום יחולו שניהם דהשתא הוי דומיא דשחיטה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דאין שהות לחול לשניהם כי אם ברגע א' ולר' מאיר חייל קמא, ואית דדייק דהלכתא כריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מדקאי רבא כוותי' בההיא סוגיא דזבחים ולעיל נמי בבעיא שלו דבעי בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות תנן כדפר' לעיל, ולא נהירא דא"כ קשיא דרבא אדרבא דהא לא מני לה בריש החולץ [ל"ו ע"א] בהדי תלת דהלכתא כריש לקיש ואי[כא] למימר דבתר דשמעה מאביי דזבחים פ"ב סברה.
<h2>דף כו:</h2>
[פסחים ע"ג ע"ב] מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר דבעלי חיים אינן נדחין. וא"ת מאי קושיא הא [תנן] לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ו ע"ב] הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה אחר שחיטה יקרב ופליגי תנאי בגמרא אי שחיטה דוקא אי זמן שחיטה קאמר (דקבעתין) [דקבעיה] חצות מיהו איכא למאן דאמר דחצות קבע ואמאי לא מוקי רב הך מתניתא כי ההוא דודאי ההוא פליגא עלי' דהיינו נראה ונדחה, ועוד תימא (הא אמר) אהאי לישנא נדחה הוי לי' למימר קבעי' חצות כדלקמן, ונראה כמו שפי' הקו' לקמן דהיינו טעמא דדחי בידים ששחט פסח אחר הרי (דאורייתא) דחו אותו בעליו בידים ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחים הוא מודי היכא דדחי בידים דהוי דיחוי ולא פליגי רב ור' יוחנן בפ' שני שעירי [דף ס"ד ע"א] אלא בכי האי גוונא שנטמאו בעלים או שמשכו ידיהם וא"ת והא פליגי נמי בההיא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דקידושין [דף ז' ע"א] בהמה של שותפין (ו)הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחית היא כשהקדישה חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין, וי"ל דההיא לא דחי בידים הואיל ודרך הקדש דחי לה לא מקרי דיחוי כל כך, ומיהו יש להקשות מאי דוחקי' מהא תירוצא למהדר כגון שהפרישו קודם חצות כו' משום קשיא דמידי הוא טעמא אלא לרב הא מסקי' בפ' שני שעירי אמר לך רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן (ואיכא למימר) [וא"כ לימא] דמתניתין ר' יהודה היא דסבר נדחין כי ההיא דפ' מי שהי' טמא דדייק רב הונא ש"מ בעלי חיים נדחין ואפי' דיחוי מעיקרא, ובתמורה [דף כ"ו ע"ב] [ו]בשלהי כריתות [דף כ"ז ע"ב] דייק נמי ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ובעלי חיים נדחין וצריך רב לאוקמינהו כר' יהודה ומתני' נמי אמאי לא מוקי כר' יהודה.
<h2>דף ל.</h2>
[פסחים ג' ע"א] שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. תימה והלא מרכב ומושב אין דינן שוה שהנוגע במרכב אין טעון כיבוס בגדים והנוגע במשכב טעון כיבוס בגדים כדמוכח בת"כ [מכילתא דזבים פ"ד] והכי איתא התם ומה אם המרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים משכב ומושב (שמגעו) [שמגעם] מטמא בגדים אינו דין (שוה) (שמשאו) [שמשאם] מטמא בגדים אלמא דלאו שוין הן, ועוד תנן בריש מסכת כלים [פ"א מ"ג] למעלה מן המרכב משכב ומושב ששוה מגעו למשאו (ואם נפרש) [ואין לפרש] דה"ק ובאשה קראו מושב אפי' דבר שיש לו דין מרכב באשה וראוי היה לקרותו מ(ו)רכב כגון אוכף שאפי' באשה קרוי מרכב אלא ששינה הכתוב בלשונו לקרותו מושב לדבר דרך כבוד, דהא אינו דא"כ לקמן דפריך והא כתיב ותרכבנה על הגמלים [ומשני] התם משום ביעתותא דגמלי אורחא הוא מ"מ הי' לו לשנותו לכתוב ותשבנה לדבר דרך כבוד אלא כדי לשנות הדבר (נימא) [ממה] שהוא אין לו לכתב לשנות דרך כבוד (והכא) [ונראה] [ד]ה"פ דבאשה קראו מושב מרבויא דקרא דמושב כדכת' (וכל כלי) [או על הכלי] אשר היא יושבת עליו נתרבה מרכב באשה ולא כתבן בהדיא כמו בזב, דהכי איתא בת"כ אשר היא יושבת עליו זה מושב, כלי זה מרכב לימדנו הכתוב דיש לספר בלשון נקייה, מ"ר.
<h2>דף ל:</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] וכן הי' ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. השתא משמע דר' אליעזר סבר בכל מקום זוז"ג אסור, ותימה לי דהא תנן בתמורה בפ"ו [דף ל' ע"ב] כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה בגמ' ור' אליעזר אוסר והשתא הניחא לרבא אמר רב נחמן [דאמר] מחלוקת שנרבעו ולבסוף (ערבו) [עיברו] דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי מותר אבל לרב הונא בר חיננא דאמר מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבע[ו] דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולסוף עיברו דברי הכל מותרין אלמא משמע לר' אליעזר דזה וזה גורם מותר ור' השיב לי ולא הבנתי תשובתו. ובהא אפילו מחביריו. והשתא צריכין למימר דלאו היינו טעמא משום דזה וזה גורם אסור אלא משום דיש שבח עצים בפת דהא שמואל פסיק בהדיא בסוף כל הצלמים [דף מ"ט ע"א] הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר.
<h2>דף לא.</h2>
[פסחים כ"ט ע"א] פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
[פסחים כ"ט ע"ב] רב אשי אמר דכולי עלמא כו' לא ידע ר' היכי גרס דאי גרס' דכולי עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל והלא אע"ג דלישראל אסור בהנאה מ"מ ההקדש עצמו יכול למכרו לנכרי ואי גר' אין (פדיון) [פודין] א"כ אפי' לר' יוסי הגלילי אמאי מעל, וצריך לדחוק דאע"ג דאין פודין להאכיל לכלבים מיהו להסיק תחת (תבשילן) [תבשילו] שרי וכן פי' נמי בקו', ונראה לרבי' דמשום דלהאכילו לכלבים ממעטי' מואכלת ולא לכלבים ולית לן למעוטי אלא אכילה דכוותי' אבל הסקה לא, והקשה לי אחי דא"כ הא דילפי' בריש פירקין [כ"ב ע"א] מלכלב תשליכון אותו דאין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ה"נ דלכלב אין משליכין אותו אבל להסקה שרו ולאו פירכא היא דהתם אין שייך לחלק בין הסקה להשלכת כלב דלא שייך שם בזיון כי הכא משום בזיון קדשים, ומכאן מוכיח ר' שהמשהה חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי הלא מיד כשיפדה אותו יהי' שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי בכי האי גוונא לא עבר ואף רש"י סובר כן מדקאמר בפ"ק [דף י"ב ע"ב] גבי יהבו לי' רבנן שעה אחת ללקט עצים ימתין עד שעה שביעית ויש לדקדק מכאן דלא יראה ניתק לעשה דלכך אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף, ואומר ר' דמיד כשיפדה אותו צריך להסיקו הכל יחד תחת תבשילו דאין יכול לשהותו ולהסיקו מעט מעט גזירה דילמא אתי למיכלי' כדפי' לעיל [דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש], מיהו קשיא לר' לרבנן אמאי לא מעל והלא יכול הקדש למכרו לנכרי על מנת שיסיקנו ויסיקנו בפנינו, וי"ל דחיישי' שמא יאכלנו כדאשכחן בפ"ק דע"ז [דף כ' ע"ב] [לחד מ"ד דאין] (ד)מוכרין להם על מנת לשוחטה והכא (נמי) גבי קדשים איכא למימר דמודו כולהו לאיסורא, ומיהו קשה לר' אי מותר לפדות קדשים להסיקן תחת התבשיל אמאי תנן בפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] אם מתו יקברו וי"ל דאין יכול לפדותן כדי להסיקן [דבעי] העמדה והערכה אבל קשה לר' מהא דקאמר בגמרא [שם] וממאי דהאי אם מתו יקברו [כו' דילמא] משום דאין פודין קדשים כו' והשתא אי משום האי טעמא הוא א"כ אמאי יקברו ועוד קשה מהא דמשמע התם דאם נטרפו יקברו ואמאי נפרקינהו כדי להסיק[ן] ואין לדחות דבשר אין רגילין להסיק תחת תבשיל דאין ראוי להיסק דהא משמע שאפי' העור שאינו בר אכילה אינו ניתר על ידי פדי' אם אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דקאמר שנעשו טרפה דבעו קבורה למאן דאמר אין פודין (כאן) [כו'], (לאחר מיתה דבעי העמדה והערכה), על כן נראה דהיכא דאסור מן התורה להאכיל לכלבים דהיינו (טעמא) [דוקא] בקדושת הגוף שקדם הקדישן למאן דדריש ואכלת ולא לכלבים ה"ה שאר הנאות כגון הסקה תחת תבשילו אבל קדושת דמים שאין איסור באכילתה לכלבים אלא מדרבנן לא גזרו על הסקה אלא על אכילתה שהוא מגונה יותר.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים כ"ז ע"ב] אין ביעור חמץ אלא שריפה. רגילים לפסוק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותי' בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] וא"ת א"כ בהא דאמר ר' יהודה בפ' לולב הגזול [דף ל"ו ע"ב] אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דלא פליגי עלי' רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להקל וסופו להחמיר כו' וי"ל דקים לן כר' יהודה מכח דין אחר [כדאמר] חזר ר' יהודה ודנו דין אחר כו' וכיון דיליף במה מצינו לא שייך למימר כל דין שתחלתו להחמיר כו' דיש לנו להשוותם. מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. הקשה אחי היכי בעי למילף ר' יהודה דחמץ בשריפה במה מצינו מנותר לאביי דהא איסור הנאה בחמץ לא ידעינן אלא מנותר כדיליף אביי לעיל [דף כ"ד ע"א] מניין לכל איסורין שבתורה כי היכי דאסירי באכילה אסירי בהנאה ודריש לכתוב רחמנא באש תשרף ולא בעי לא תאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והדר קאמר אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשריפה אמר קרא הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה והיכי יליף הכא דחמץ בשריפה מנותר הא איכא למעוטי מ[ה]נותר, ונ"ל לתרץ דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין דלא דמי כל כך לנותר (כמו) [אבל] חמץ דדמי לי' טפי דאסור באכילה וחייבין עלי' כרת וישנו בבל (תותר) [תותירו] (אבל שאר איסורין) [לא] ממעטי', וא"ת א"כ ה"נ (לעצים) [לענין] איסורי הנאה [דלמא] לא מרבינן (ולא) [מלא] תאכל(ו) אלא חמץ דדמי טפי לנותר אבל שאר איסורין [לא] י"ל על כרחין לשאר איסורין אתא דלחמץ לא אצטריך דמצי למילף במה מצינו (והנותר) [מנותר] כדאמר ר' יהודה הכא, נ"ל. חלבו של שור הנסקל יוכיח. הקשה ריב"א היא גופא נילף מנותר שיהא בשריפה דדמי לי' (בכל צד) ותירץ דלא דמי לי' [בכל צד] כדאמר בסמוך דנותר ישנו בבל תותירו.
[פסחים כ"ח ע"א] חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. יש לתמוה מאי שנא דהאי (קרא) [קרי ליה] דין אחר טפי מהני דלעיל, ופי' ריב"א משום דהשתא לא צריכא למימר לכולהו איסור אכילה ואסור הנאה וענוש כרת כדלעיל אלא בהאי צד לחוד דישנו בבל תותירו מצי למילף דאינו בכל אותן שהזכיר. וחמץ הרי הוא בבל תותירו. תימה לר' א"כ היכי בעי למיעבד לעיל ק"ו ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא כו' והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה ואומר ר' דה"ק אינו בבל יראה דמיד כשהותיר שוב אינו עובר אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר כל שעתא ושעתא עובר בבל יראה, מ"ר. אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק יוכיחו. תימה לי לדבריהם דרבנן דאמרי שהם בשריפה אמאי לא ילפי' מנותר שיהא חמץ בשריפה ואמר לי ר' משום דאיכא למפרך מה לנותר שכן קודש אי נמי יש לומר משום [דס]ביר' להו הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה ומשמע למעוטי אפי' חמץ. ואתה אומר בקבורה. תימה לר' מאי טעמא דר' יהודה באשם תלוי דאמר בקבורה בשלמא חטאת העוף הבאה על הספק משום דספק חולין ספק קדשים הוא לא כתיבא בהדיא בתורה אלא משום דמספקא לן אם נפל הפילה או רוח הפילה (אמר) [אומרים] לה להביא דאם חייבת היא הרי שפיר ואם לאו אין כאן לומר כל שממנו לאשים הרי אלו בבל תקטירו שהרי חטאת העוף אינו קרב כלום לגבוה אלא הדם בלבד אבל השאר כולו לכהן נאכל (כדתניא) [כדתנן] במס' זבחים בפ' קדשי קדשים [דף ס"ד ע"ב] גבי חטאת העוף אין למזבח אלא דמה בלבד וכולה לכהנים הלכך אין כאן לומר כל שממנו לאשים [שאין] הדם לאשים בשום מקום ואנן לא מפקי' מבל תקטירו אלא דבר שהוא לאשים בלבד מיהו ספיקא הוא ושמא חולין שנשחטו בעזרה הוא האי עוף להכי אמר ר' יהודה תקבר מספק (בשאר) [כשאר] חולין שנשחטו בעזרה דקחשיב בכלל הנקברים בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] ואע"ג דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר אני [דף כ"ט ע"א] איכא מאן דמפיק חטאת העוף הבאה על הספק מן התורה מדכתב [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר, מיהו אומר ר' דזהו עיקר טעמו של דבר ורבנן אסבוה [אקרא] [ו]משום הך טעמא הת[י]רה תורה להביא מספק אבל אשם תלוי דבהדיא כתיב בתורה כשאר קרבנות אינו ספק חולין שאע"פ שלבסוף אגלאי דלא אכל חלב מיהו התורה חייבתו להביאו על הספק וחלה עליו קדושה אע"פ שלא אכל חלב אמאי יקבר מאי שנא נותר שלו משאר נותר של קודש דאמר באש תשרף [וכי] לא כתיב עלי' דאשם תלוי, ריב"א, ועוד אומר ר' דסוגיא דנזיר מוכחא דלא דרשא גמורה היא הא דיליף התם אלא אסמכתא בעלמא דקאמר התם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר (שאין) [שכן] א[י]סור אחד תאמר בנקבה דשני איסורין ומפרש התם דשני איסורין דרבנן אלמא מדפריך מאיסורין [דרבנן] לאו דרשא גמורה היא, והקשה אחי למאי דקאמר ריב"א דחטאת העוף בקבורה משום דדילמא היא חולין בעזרה א"כ היכי קאמרי לי' לרבנן חטאת העוף הבאה על הספק תוכיח והא אין חולין שנשחטו בעזרה אלא מדרבנן לרבי יהודה כדאמר בריש פירקין [דף כ"ב ע"א], ובדקתי ומצאתי בת"כ פ' צו את אהרן בפרק נותר [פרשה ט' ה"ד] דמפיק ר' יהודה מקרא דאשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק אינה בשריפה מדכתיב [שמות כ"ט] לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] דקתני התם ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בע[ז]רה בשרפה ת"ל [לא יאכל כי קודש] (הם) [הוא].
[פסחים כ' ע"ב] ראוי לזילוף אע"ג דקיימא לן תרומה טמאה בשריפה הא מסקי' בפ' בתרא דתמורה [דף ל"ג ע"ב] הראוי לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה וה"ה בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף ואמר לי ר' דפרש"י בביצה [דף כ"ז ע"ב] גבי חלה בפ' אין צדין דכל תרומה טמאה יכול להריצה לפני כלבו והביא ראי' מפרק כל שעה [דף ל"ב ע"א] וא"נ לר' משום דההיא דתמורה, ובאלו עוברין אפרשנו.
[פסחים ל"ג ע"א] רב נחמן בר יצחק אמר כו'. אומר ר' דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דאביי ורבא דכלל גדול [דף ע"ב ע"ב] דקמפלגי התם בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דרב נחמן בר יצחק מחייב לי' ופטר דוקא נתכוון להגבי'. תתן לו ולא לאורו. מתוך המסקנא משמע דמסיק (כד"א) [בד"א] אליבא (דאמר) דהני תנאי דמיירו בריש הברייתא דלדידהו חמץ בפסח אסור בהנאה כדמוכח לעיל [דף ל"ב ע"א] וא"כ מתתן לו נפקא אחמץ במחובר דאסור בהנאה והכי דרשי' תתן לו ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו וקשה מפרק במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] דבעי(נין) התם תרומה טמאה דמותרת בהנאה מנלן ומסיק רב נחמן בר יצחק גופי' אמר קרא תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא אלמא במידי דמותר בהנאה מוקי לקרא וי"ל דקרא הכי משמע תתן לו הראוי לגופו ולפיו ולא דבר שאינו ראוי אלא להנאת אורו ומה ניהו תרומה טמאה דלית לה שעת הכושר שתלשה אדם טמא ומשקה טופח עלי' או היתה באהל המת וכ"ש תרומת חמץ למאן דאסר שאינה ראוי' לכלום, וא"ת ואימא תתן לו דבר הראוי לו לצורכו משמע כמו [ביצה כ"ח ע"ב] לכם לכל צרכיכם ולא דבר שאינו ראוי לצרכו אלא לשריפה והיכי נפקא לן מההיא דתרומה טמאה שרי בהנאה וי"ל דא"כ מתתן (לו) לחודי' נפקא (שאינו) [שאין] ליתן אלא דבר שראוי בהנאה לכל הפחות דשייכא בי' נתינה והכא דאיירי לענין חמץ דאסור בהנאה (אמאי) [לא] אצטריך למדרש מקרא אלא לר' יוסי הגלילי דאית לי' חמץ מותר בהנאה דלה[נ]ך תנאי דאית להו אסור בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כאשר הוכחתי למעלה, אבל קשה לר' הא דמסקי' התם בפ' במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] אמרה תורה תרומה טמאה בשעת שר[י]פ[ת]ה תהנה ממנה היכן אמרה ותימה מאי קמיבעיא לי' (מהכא) [דמהיכי] תיפוק לי' איסור הנאה [ב]תרומה [טמאה] לכהן שמותר לאוכלה [טהורה] ומסתבר דלהכי קמיבעיא לי' דאיכא למימר ק"ו (ממעשה) [ממעשר] הקל דאמרה תורה לא ביערתי ממנו בטמא תרומה חמורה לא כ"ש דהכי בעי תלמודא למימר (כשמעתין) [כשמעתא] דהתם וא"כ [מנין] מוכיח רב נחמן בר יצחק דקרא מיירי בתרומה טמאה דילמא באיסור אחר מיירי קרא כגון דאחמוץ במחובר שאינה קדושה או שנפל עלי' חלב רותח או אסרה בקונם ובההיא איסורא קאמר מכלל דבת אורו הוא אבל בטמאה אכתי נימא הק"ו ממעשר הקל דאסור לבער הימנו בטומאה ואומר ר' דאי הוה אמרינן דמעשר טעון שריפה בכל איסור שבו אפי' אינם של טומאה אתי שפיר, ועוד נראה לר' דמצי למימר דלהכי קבעי תלמודא התם היכן אסרה תורה דסבירא לי' דדין קודש יש לה אי מסברא דקדש קרי' רחמנא אי מטעם אחר וכן משמע הלשון דקאמר התם כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים כן אתה מצוה לשרוף את התרומה וכו' ולקמן בשמעתין [דף ל"ד ע"א] נמי משמע דמדמי לה [לקדשים] גבי היסח הדעת ובסוף תמורה [דף ל"ג ע"ב] נמי קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין (דמקודשין) [דמוקדשין] שהן נשרפין וא"ת קדשים שנטמאו שיש בהם אכילת אדם כשהן טהורין מנלן דבשעת שריפתן אסורין בהנאה אי לא דגמרי' להו ממעשר הקל בשלמא למאן דאית לי' הואיל בפ' אלו עוברין לקמן [דף מ"ו ע"ב] שמעי' לי' שפיר מדאסר הכתוב לשרוף קדשים ביו"ט שנטמאו או שנעשו נותר מכלל דאסירי בהנאה דאי שרי בהנאה לא הי' אוסרם אלא יעשו בהם צרכי אוכל נפש אלא למאן דלית לי' הואיל לא מצי למשמע מדאסר הכתוב לשרוף ביו"ט דאימא כי אסרם ה"מ שלא לצורך אבל לצורך לא מיהו י"ל דלא חילק הכתוב וה"ה בכל פסולי תרומה שדינם לשרוף כמו פסולי קודש והלכך קבעי היכן אמרה תורה ומדינא הוה לן למשריי' כדפר' והשתא כי קיימא לן בשום פסולי תרומה שמותר ליהנות הימנו כגון בתרומת חמץ מתתן לו ה"ה בכל פסולי תרומה דמהיכי תיתי לן חילוק אבל יש (להקל) [להקשות] אהך סברא [דאי] תרומה דינה כקודש תיבעי שריפה בכל פסולי דידה ותניא לעיל [דף ל"ב ע"א] גבי תרומת חמץ שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו ועוד קשיא לן דאכתי אע"ג דילפי' מקדשים מ"מ אימא דהאי דמשמע בקרא דשרי היינו שאר איסורין דלא אתו מק"ו דמעשר אבל איסור טומאה דאתיא מק"ו של מעשר לא, ואין להקשות לפי' ר' מאי קבעי הכא מנא הני מילי [ב]הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה והא ל[הנ]ך תנאי דברייתא דבר פשוט הוא שלא תהא קדושה דלאו פירכא היא דהא פשיטא לי' לתלמודא דלא אצטריך למתני הכי אלא משום ר' יוסי הגלילי דמשום (הנך) [אינך] תנאי לא הוה צריך למתני הכי (אלא) משום (דל)הכי בעי מנא ה"מ לר' יוסי הגלילי ועוד נראה דרב נחמן בר יצחק גופי' דמפרש לו ולא לאורו (מיהו) [איהו] קבעי מנה"מ לפי שהי' פשוט לו דאליבא דכולי עלמא קתני הכי וכי האי גוונא אשכחן בכמה דוכתי בפ"ק דבבא מציעא [דף י"ח ע"א] גבי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דפריך טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנם וכו' אמר רבה לא קשיא וקאמר התם דמתני' אלימא לי' לאקשוי אע"ג דמשמע התם דתלמודא קמדייק הכי ולא רבה ועוד בריש אלו מציאות [דף כ"א ע"א] דקחשיב פירות מפוזרים ובעי בגמ' (וכדאמר) [וכמה אמר] ר' יצחק קב בד' אמות והשתא מאי קבעי וכמה והא כיון דבתר הכי פריך היכי דמי אי דרך נפילה כו' ולא הוה לי' קשיא מידי אלא נראה דר' יצחק גופי' קאמר וכמה וה"נ בלא יחפור דתנן התם [דף כ"ב ע"א] מרחיקין את החלונות בין מלמעלן בין מלמטן ד' אמות ובעי בגמרא וכמה כמלא רוחב חלון ופריך לי' מן המשנה וכיון דהוה ידע מתני' מאי קבעי וכמה אלא ודאי לאו תלמודא קבעי לי'.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] בהדי דקשריף לי' לתהני מיני'. פי' ריב"א מידי דהוה אתרומה טמאה, וקשה לר' דא"כ מאי קאמר לא נצרכה אלא לר' יהודה דלרבנן נמי איצטריך מהאי טעמא, ועוד היכי מצי למימר מידי דהוה אתרומה טמאה והא תרומה טמאה שריא בהנאה כדדרשי' [בשבת דף כ"ה ע"א] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך אבל חמץ דאסור בהנאה לא, ונראה לר' דלר' יהודה אצטריך משום דסבירא לי' דאפרו מותר דהא תניא בפרק בתרא דתמורה [דף ל"ד ע"א] ולקמן בפירקין [דף כ"ז ע"ב] אייתי לה כל הנשרפין אפרן מותר ואיהו סבר דאין ביעור חמץ אלא שריפה וסד"א דבהדי דקשריף לי' לתהני מיני' אבל לרבנן לא אצטריך דפשיטא בהדי דקשריף אסור ליהנות דהא אפי' לאחר שנשרף אפרו אסור לדידהו דסבירא להו דאין מצותן בשריפה אלא (מפזר) [מפרר] וזורה לרוח או מטיל לים והוי כמו כל הנקברין דאמר בפ"ב דתמורה דאפרן אסור, ונראה לר' דלא אסור להסיק בו תנור וכירים אלא מדרבנן דהא לקמן [דף כ"ז ע"ב] לא משכחי' עצים (דאיסורין) [דאיסורא] מן התורה אלא (בשריפה) [בשרשיפא], ובעצי כלאי(ם) [הכרם] נמי הוו אסרי רבנן מדרבנן, וא"ת אמאי איצטריך בתרומה [טמאה] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דמצותה בשריפה כדתנן בסוף תמורה ממילא הנאות היסק מותרת י"ל דס"ד נילף ממעשר שני דכתב [דברים כ"ו] לא ביערתי ממנו בטמא וכל ענייני ביעור אסר הכתוב דהא בעי קבורה (כשאין) [כשלא] פדאן אלמא אפרו אסור דאמרי' [במע"ש פ"ג מ"י] הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר ועוד דפסולי (המוקדשין) [קודש] לא ילפי' אלא ממעשר כדמוכח בפרק במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] ומשמע לכאורה דמן התורה אסור להסיק(ו) תחת תבשילו נותר ושאר פסולי (המוקדשין) [קודש], ועוד י"ל דאיצטריך שלך בתרומה משום שמן דחשיב בעין בשעת הדלקה כדמוכח לקמן [דף כ"ב ע"ב] בשמעתין דאסר גבי ערלה להדליק בה את הנר. תי' לי(') דהיכי ס"ד למימר דבהדי דקשריף לי' לתהני מיני' והא מרישא דקתני כל שעה שמותר לאכול מותר בהנאה אמרי' לעיל דשמעי' מיני' חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אבל לאחר זמנו דהיינו שעה שאסור לאכול אסור בהנאתו, ואמר לי ר' דאי מרישא הוה אמינא דחרכו אחר זמנו אסור בהנאה לאו הנאות היסק אלא שאר הנאות כגון לישב עליו וחרכו לאו ממש עד שנעשה אפר אלא עדיין הוא קצת בעין.
[פסחים ה' ע"א] הרי הוא אומר תשביתו שאור וכל מלאכה לא תעשו. וא"ת הלא יכול לשורפו וליהנות ממנו אחר שיעשה גחלים דאז הנאתו מותרת כדאמר לקמן [דף כ"ו ע"ב] גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותרת וה"ה נמי בחמץ, ואמר נמי בסוף תמורה [דף ל"ד ע"א] דכל הנשרפין אפרן מותר, והא (דתנא) [דתנן] בכל שעה [דף כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן, ואומר ר' דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי [אפילו] אינו צריך (לגחלתן) [לגחלתו], אי נמי י"ל דבכי האי גוונא אסירא הבערה ביו"ט הואיל ובתחלת הבערה לא הי' יכול ליהנות ממנו נמצא שתחלת הבערה שלא לצורך יו"ט אע"פ שתהא לו אחרי כן הנאה ממנו אסורא ודמיא להא דביצה [דף כ"א ע"ב] נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט בסוף דכהנים כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ומאן דשרי להו התם היינו מלד' כל דלד'.
[פסחים כ"ז ע"ב] הקדש אפי' באלף לא בטיל. תימה לר' מאי(ר) (חמורא) [חומרא] היא הלא הקדש דבר שיש לו מתירין [הוא] על ידי חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל (ו)אפי' באיסור(ו) קל אפי' (כרבנן) [דרבנן] כדאיתא בריש ביצה [דף ו' ע"ב]. בעצי שלמים עסקי'. ה"נ הוה מצי לאוקומי אפי' בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר' יהודה דאמר במזיד אין מתחלל אלא משום דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד ולמעול בהקדש. ורמינהו כל הנשרפין כו'. הוה מצי למימר בעצי שלמים דהא במסקנא נמי לא מיירי בכל אפר הקדש דמפרש באותן הטעונין גניזה. חוץ מעצי אשרה. תימה לי [תהוי] (בע"ז) [כע"ז] שנשתברה מאילי' דשרי בפ' כל הצלמים [דף מ"א ע"ב] ואין לומר דהכא באשירה של ישראל דאין לה ביטול דהא בסוף תמורה [דף ל"ד ע"א] מפרש דלהכי לא עירב ותני אפר [הקדש] ואשרה לעולם אסור משום דאשירה [יש] לה היתר אם שרפה עו"ג דבטלה.
